מיכל קסטן קידר, שבעלה סא"ל דולב קידר נהרג ליד קיבוץ ניר עם בעוטף עזה, סיפרה לאולפן וואלה! NEWS על תחושותיה לנוכח איום המנהרות המתחדש. "יש כעס על זה שלא עושים דבר", אמרה והוסיפה: "כל מהלך ללא הסדר מדיני לא יוביל לשינוי"
תצפיתנים מגדוד "נשר" מספרים איך מנעו ירי בין כוחותינו, נזכרים בשיחה האחרונה עם מג"ד גפן ב"צוק איתן" רגע לפני שהבחינו בטיל שפגע בו ומצהירים: "זיהינו את הישראלים שחצו לעזה והקפצנו כוחות". צפו בסרטוני תצפית שנחשפים בפעם הראשונה. שנה למלחמה, פרק 8
חלפה שנה. בפנים יש בי עדיין תקווה קטנה שדולב יופיע באזכרה שלו. הרי לא הגיוני שהוא לא פה. לא יכול להיות שזה לתמיד. אבל נכון לעכשיו אני רואה רק מסך ערפל. אני מניחה את העט שלא עזר לפזר אותו, ומנסה דרכים אחרות. טור פרידה
לפני תשע שנים, כשעברנו לגור בשכונה צבאית, עשיתי סרט שלם שמתלונן על כך שהמדינה והצבא תמיד באים לפניי. בסרט דיברתי על הרצון שלי שדולב יעזוב את הצבא. למה לא פשוט אמרתי לו את זה?
הפעם האחרונה שראיתי את דולב הייתה שבועיים לפני שהוא נהרג. אם הייתי יודעת שזה הערב האחרון שלנו יחד, לא הייתי נותנת לו להירדם מול הטלוויזיה
הקיץ נפתח תמיד באירוע המשפחות השכולות של גבעתי. בכל שנה דולב ואני ביקרנו שם כדי לתמוך ולדבר. הפעם הועברתי, בועטת, צורחת ומשתוללת, מהצד של החיים והמחזקים לצד של המתים והכואבים
בפעם הראשונה זה זמן רב הייתי מאושרת, בפעם הראשונה כמעט זכרתי את דולב בלי כאב, רק עם המון אהבה וחום בבטן. אולי מחר יהיה טוב יותר, ואם לא מחר אז אולי מחרתיים. ובשביל זה שווה להמשיך לחיות
כשדולב נסע לפריז מטעם הצבא, היה ברור שאצטרף אליו לסוף שבוע. זה היה כבר לפני חמש שנים. הטיול הזוגי האחרון שלנו
עד שהבנתי שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים לקחו לי את דולב שלי. ועכשיו השאיפה היחידה שלי היא סתם להיות שמחה. יש מי שיקרא לזה להתפשר. אני פשוט קוראת לזה להתבגר
השבוע גנבתי את הצד של דולב בארון. לא את כולו, רק את החלק של התלייה. עצמתי עיניים, הוצאתי את כל מדי הא' המגוהצים שתלויים יפה, והעברתי אותם לצד שלי. נשמתי עמוק והעברתי את שמלת החתונה שלי, שארוזה יפה בניילונים, לצד הגרוע, יחד עם המדים המיותמים
המנהלת בבית הספר ראתה תמונה שבה אתה מקריא ספר לילדים ועכשיו היא רוצה לקרוא לספרייה על שמך. מאיה מתנגדת בתוקף, ואני מבינה למה. זו רק תזכורת לכך שכבר לא תספר לה עוד סיפור אחד ודי
סא"ל דולב קידר נהרג בהסתערות בקרב ב"צוק איתן". בניסיון להסביר את דמותו של בעלה, נפגשה מיכל קסטן קידר עם מפקדיו לאורך השנים, שגם נעשו חבריו, ולמדה מהם על האיש הנועז והרגיש שהיה לצדה, על התפקידים שאליהם היה עשוי להתקדם, ועל הרגע שבו גילו על מותו
השבוע חגגנו יום הולדת למאיה. הזמנו את כל החברות שלה, ואני ראיתי בזווית העין את דולב עומד בצד וצוחק עליי, על כך שהילדה עוד רגע עוברת בגובה את האימא הגמדה שלה. עכשיו הגיע הזמן לארגן את המסיבה שלו - יום הזיכרון הראשון בלעדיו
אחרי חודשים של בעיות בבטן התבשרנו שאסור לאורי לשתות יותר חלב. "אמא", הוא התייפח, "זה לא פייר שאני צריך לוותר על כל מה שאני הכי אוהב. קודם אבא, ועכשיו חלב". אולי קסטרו צודקים: זה בכלל לא קל להיות ילד, במיוחד לא ילד שאבא שלו מת | מיכל קסטן קידר
אולי אני קצת שמחה שנתניהו נבחר שוב. לו היה באמת מתרחש מהפך והשלום היה מתקרב זה היה מגיע מאוחר מדי בשבילי, כי את דולב שלי כבר אי אפשר להחזיר
אני ביקשתי לכתוב את הטור הזה. אני ביקשתי לנאום בכיכר. זה נכון שבעלי מתהפך בקברו, אבל זה כדי שיוכל לשמוע אותי טוב יותר. מיכל קסטן קידר, אלמנתו של דולב קידר ז"ל שנפל בצוק איתן, מגיבה לביקורת מערוץ 7
בדיוק סיימתי לדבר על דולב, באנגלית, בפני 1,200 יהודים אמריקאים שהגיעו לערב התרמה ופתחו את הארנקים. זו הייתה המטרה כמובן: אין כמו אלמנה נמוכה וחייכנית עם אודם אדום כדי לעזור לגייס תרומות
מיכל קסטן איבדה את בעלה, סגן-אלוף דולב קידר במבצע "צוק איתן" וחשבה שאיבדה גם את הדאגה למדינת ישראל. אלא שעם בוא הבחירות היא רוצה להשפיע, וקוראת לכם לממש את זכותכם הדמוקרטית. במוצ"ש היא תנאם בעצרת "ישראל רוצה שינוי" בכיכר רבין
בטקס שנערך בבאר שבע העניק מפקד פיקוד הדרום, אלוף סמי תורג'מן, ציונים לשבח ומכתבי הערכה לחיילים שהשתתפו במבצע בעזה. האלמנה, מיכל, אמרה: "אם הוא לא היה מסתער, הוא לא היה דולב"
החום עולה, החום יורד, רגע אחד אני רועדת עם צמרמורות, ואז הוא יורד ואני מזיעה והשרירים פחות כואבים. ולכל אורך התהליך הזה אני לא חושבת על דולב
האבל נפרט להמון אבלים קטנים יותר. גדולים יותר. ענקיים. כל אחד מאיים לבלוע אותך כשאת חושבת עליו. ואין לאן לברוח
בכל פעם שאני קמה בבוקר בתחושה טובה, מרגישה שסופסוף קלטתי שדולב איננו ושאני כבר לא מחכה לו יותר שיחזור, באותו יום בצהריים אני שוב שוכחת ומנסה להתקשר אליו לעדכן אותו במשהו
מכרים סימסו אם הכל בסדר, החברים מהצבא שאלו מתי אני חוזרת הביתה והחברה הטובה חיכתה לי מחוץ לבית ברגליים רועדות. ב-21 ביולי בצהריים, כולם כבר ידעו שאני אלמנה חוץ ממני, כי לא רציתי לדעת
רציתי לכתוב טור מצחיק, אבל כנראה שהייתי צריכה לכתוב אותו כבר בשבעה כי מאז השבעה אני כבר פחות צוחקת. בשבעה הכל היה יותר מצחיק
מיכל של לפני חצי שנה היתה מתייחסת לציון לשבח שקיבל בעלה שנהרג ב"צוק איתן" בציניות. היום, היא מבינה שההסתערות על המחבלים היתה חלק בלתי נפרד מבעלה, שעכשיו גם קיבל את ההערכה על כך
אני לא עוצרת לחשוב איך האבל שלי מצטלם, ואיך הצעקות והיבבות שלי נשמעות מבחוץ. כי אני כמו בלידה בלי אפידורל שלמרות שתמיד ידעת מראש שזה בטח יכאב, לא הייתה שום דרך לדמיין עד כמה זה קורע את הגוף מבפנים
בהתחלה הגיעו תמונות ישנות שהוכנסו לארגז קטן. אחריהן קיבלתי מכתבים על האדם שהיה וכמה אהב אותנו, וגם אותם ארזתי. אבל כשראיתי את הציור של בתנו מאיה נשברתי
ניסיתי להגיע לתמונות של דולב שלי אחרי הקרב: מת, מדמם. אנשים חשבו שזה יכאב לי, אבל הם לא מבינים שתמונה של אהוב חיי מדמם לעולם לא תכאיב לי כמו תמונה שלנו מהחתונה. מיכל קסטן קידר בטור אישי חדש
מיכל קידר, אשתו של מפקד גדוד הצוערים "גפן", סא"ל דולב קידר, נשאה דברים בטקס סיום קורס קציני היבשה. "אם היה כאן, הוא היה אומר לכם קודם כול להיות בני אדם עם החיילים שלכם"
מיכל קסטן-קידר, תושבת מודיעין ואשתו של איש קבע, ביקרה בסרט שיצרה את המיליטריזם של העיר הצעירה. השבוע, כשבעלה סא"ל דולב קידר נהרג במבצע "צוק איתן", קיבלו הדברים שאמרה לוואלה! לפני חמש שנים משמעות טראגית
