יש משהו ציני בקמפייניזציה של התקשורת, מסוכן יותר משיח ברנז'אי שמפספס את עיקר הסיפור. כשמתעסקים כל כך הרבה בשאלה איך מעבירים את המסר, ולא באג'נדה עצמה, נולד שיח ניהיליסטי שבו התוכן נדחק מפני הצורה, והיעד (מספר מנדטים, הבאת אנשים להתחסן) גובר על הסיבה
בהיעדר מידע או צעדים משמעותיים נראו מיטב פרשנינו מנחשים את גורל העולם על פי שפת הגוף של קים וחיוכיו של טראמפ כמו קוראים בקפה. ואכן, באופן טבעי, גם הטלוויזיה הרימה ידיים: לאורך היום הדרת הכבוד פינתה לאיטה את מקומה לתחושה של פריק שואו
תמונת המצב כפי ש"שש עם" מבינה אותה: ערבי דקר יהודי גיבור. הערבי ניסה לברוח. יהודי גיבור אחר עצר אותו. אלה שחיפשו הקשר לסיפור הקשה הזה, לא מצאו אותו גם באייטם על ההפגנות של האזרחים הערבים בוואדי ערה. "שש עם" מעדיפה לסרס את המידע לצופים שלה
ניתוח שפת הגוף בריאיון אותו פוצצה השחקנית רונית אלקבץ יכול לשפוך אור נוסף על הסיטואציה וגם ללמד משהו על מסרים לא מילוליים ושוביניזם בתקשורת. קווה שפרן עקב עבור וואלה ברנז'ה פריים אחרי פריים
בקהילה האתיופית מגנים היום פליטת פה מאוד לא תקינה-פוליטית של רינה מצליח אשר בשבתה על כסא הגשת "שש עם" אתמול, כינתה את הצעיר השחור הלא חמוש שנורה בארה"ב "כושי". מצליח: "חוזרת בי מהביטוי. מדובר בפליטת פה"
