כשהמדינה הפנתה לי את הגב בהתנתקות עוד רדפתי אחריה. אח"כ באה עמונה, וכבר לא הושטתי אליה את ידיי. לקח לי זמן לבנות את האמון מחדש. היום זהו שוב יום חג, אך המבט מפוכח, בוגר יותר. עם כל הכבוד להמנון ולסמל המדינה היא עדיין כלי. כלי שיכול להתקלקל
כילד, אהבתי את חגיגות העצמאות ביישוב בו גדלתי ולא קישרתי בין החגיגות לבין הסיפור על הישוב הערבי שעל חורבותיו הוקם ביתי. כבוגר המודע להיסטוריה, אני לא חוגג. ביום בו המדינה תכיר במחיר ששילמו יושבי הארץ ותשכיל לקיים דמוקרטיה אמיתית ולא רק על הנייר, אז אחגוג
יום העצמאות עבור יהודי חילוני שכמותי, הוא מועד חגיגי ושמח. אבל יש הרגשה של משהו חסר. אולי תוכן וסמל, עניין שיהיה אפשר לחוות באופן יותר מעמיק. אבל בסך הכל, 67 שנים זה פסיק בהבניה תרבותית של עם עתיק השב לארצו. זה עוד יבוא, ואם עוד לא מחר אז מחרתיים
מדינת ישראל היא חילונית במהותה. זו אינה מדינה יהודית, לכל היותר ישראלית. בכל ערב שבת, מאז הייתי ילד שיצא להפגין שלא ידרכו על השבת שהיא הדגל שלי, שומע את הצופר המבשר את כניסתה, והיא כמו צפירת יום העצמאות שלי. באה השבת - ניצחתי במלחמת העצמאות
גם אם תאמינו שיש עם סגולה, והארץ ניתנה בהבטחה לבני ישראל על ידי אלוהים. גם אם תתעלמו מהעובדה ההיסטורית שמעולם לא נמנע מעם הסגולה לשוב לארץ האבות במהלך 2000 שנות גלות, הרי שבסופו של דבר היו ילידים כמוני על אדמה זו וזכותם שייעשה עמם צדק היסטורי
ביום העצמאות, אני אפתח בעוד יום רגיל של לשלוח את ילדי לביה"ס. בתודעה שלי, אדע שיום העצמאות היום, ושהחברים החילונים שלי עושים "על האש". תהיה לי שוב הזדמנות לחוש את התרכובת הישראלית הזו שלתוכה צמחתי, ואת הקצוות המשונים האלה, מחילונית-ישראלית לחרדית-ישראלית
