"העוקץ הפיניקי" הוא סרט מסע צבעוני של ווס אנדרסון שמתרחש במזרח התיכון המדומיין. העלילה קלה ולא תמיד מרגשת, אך נשענת על אנסמבל מרשים, והכימיה בין בניסיו דל טורו, מייקל סרה ומיה ת'ריפלטון מעלה אותו כמה וכמה מדרגות
המיני-סדרה החדשה לוקחת סיפור מסעיר על אסירים נמלטים והופכת אותו ליצירה איטית ומשעממת. גורמת לנו להרגיש את השעות הנוקפות, המצטברות, באותו אופן שבו האסירים במתקן הכליאה מרגישים אותן. זה מצער מאוד, כי בתוך זה מסתתרת גרסה הדוקה שהייתה יכולה להיות יצירת מופת
הפרק השני בסדרת המותחנים על הגבול שבין ארצות ומקסיקו איבד את הבמאי ואת הכוכבת של הסרט המקורי, אבל הוא מסוג ההמשכונים בהם מה שיש בולט יותר ממי שאין. הצפייה בו מותחת, סוחפת וגם חשובה, כי היא מציגה בפנינו מציאות שקל להדחיק, אבל חובה להכיר
לארס "אני נאצי" פון טרייר חזר לפסטיבל קאן והציג בו סרט שלא מכפר על אמירותיו, אלא רק מאשש אותן. וגם: דקת הדומיה לזכר ההרוגים הפלסטינים שמשכה אליה כוכבים בינלאומיים, והלהיט שכולם אוהבים
הודות לסצנות מתח ואקשן יעילות, "סיקאריו" הוא אחד מהסרטים שתופסים את הצופים בצוואר ומושכים אותם אל קצה הכיסא. ועוד לא דיברנו על מה שתחשבו לאחר שתסיימו לצפות בו
ישי קיצ'לס קפץ לביקור בזק בלונדון והספיק לטעום מפסטיבל הקולנוע המצוין שלה. להלן הרשמים
